Kirya

קרית ענבים נוסדה על אדמות דִּילְבּ כאלפיים דונם באיזור עין חמד על כביש ירושלים. האדמות נרכשו בשנים 1913 – 1914 מהאפנדי של אבו גוש על ידי "החברה להכשרת הישוב" בראשות ד"ר רופין. למקום נשלחו בתחילה אנשי עליה השניה אשר נאלצו לעזוב

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 עברה האדמה לרשות "הקרן הקימת לישראל" ובשנה זו עלו לכאן חברי "קואופרטיב ארץ ישראל". לקבוצה הקטנה צורפו פועלים ותיקים שתפקידם היה להדריך את החדשים. הם נקראו "דילב א" וכעבור זמן לא רב הוחלף השם לקרית ענבים.

הקואופרטיב היה איחוד שתי קבוצות מאוקרינה: "ארץ ישראל" מפרֵלוקי וקבוצת "למתנדבים בעם" מקמניץ-פודולסק. ששת החלוצים הראשונים (ביניהם בחורה אחת) נשלחו על ידי האספה המייסדת עם הנחיות ברורות המשקפות את רוחה המיוחדת של הקבוצה:

"עלינו לייסד את הישוב שלנו בקרבת מרכז תרבותי, אנו רוצים לשלב תרבות העיר עם חיי טבע שבכפר, זה בלתי אפשרי אם נהיה על אי מבודד.

רצוי לנו משק מעורב, פלחה אינה מאפשרת חיי עבודה ורוח. אנו נוסעים לארץ ישראל לא בכדי לרדת במובן התרבותי אלא בכדי לספק את צרכינו מרובי הגוונים."

חברי המשלחת יצאו לארץ על סיפון האוניה "רוסלאן" – הראשונה שהפליגה מאודסה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה- יחד עם 637 עולים אחרים.

יהודה לביטוב, אברהם ליכטרוב (בן-נריה), זיתה גולשטיין, שלום קאושנסקי, והאחים עזריה ואברהם ברכר (קריתי) הסתדרו בדילב והחלו בהקמת יישוב קבע. עם זרם העליה השלישית הגיעו קבוצות דילב נוספות: ב,ג,ד,ה ובשלב מסויים הגיעו עד 200 חברים- רכוז

הפועלים הגדול ביותר בארץ.

קבוצות אלו היו זמניות והן עברו מאוחר יותר ויסדו יישובים אחרים.

עשר השנים הראשונות היו קשות ביותר, ההתישבות בהר היה נסיון ראשון רצוף כשלונות. הקושי העקרי היה מצוקת המים. בתיכנון המוקדם היו אמורים לקבל מים ממעין דילב הסמוך אולם התברר חיש מהר כי אין זה מעיין ממש ועם תום החורף פוסקת אספקתו. נאלצו להביא מים מבור מרוחק או לקנותם משכניהם בבית נקופה ולהובילם בחביות על גבי חמור או עגלה.

קושי נוסף היה ההתמודדות עם המצב הבטחוני. בהיותה יישוב עברי בודד מוקף כפרים ערביים בכל תקופה של מתיחות היה מוקד להתקפות. 1921 נחפרו חפירות הגנה ראשונות מהצריפים ועד לבנין האבן היחיד-הרפת. במאורעות 1929 נהרסו חולדה, הרטוב,כפר אוריה. ב-1936 כבר היו ניסיונות חדירה למשק הוקמו עמדות על המזבח, בסנאטוריום ועל הקריה.

עוד גורם עמו נאלצו החברים להתמודד – בעיות בריאות קשות ואף תמותה בעיקר בקרב הילדים. המים ששתו התבררו כנושאי חיידקים, תנאי מגורים בלתי הולמים ותנאים סניטריים ירודים, העבודה הקשה כל אלו נתנו אותותיהם. חברים שחלו במחלות קשות עזבו לאזורים חמים יותר וחזרו רק לאחר תקופה שהבריאו.

גם הגורמים המיישבים הביעו ספקות באשר לעתיד היישוב, והמוסדות התכוונו לפרק את הישוב ולהעביר את החברים לקיבוץ בעמק. ההנחה הייתה שבהרים מסוגלים לחיות רק חקלאים ערבים. ב-1920 החליטה ועדת הראורגניזציה של ההנהלה הציונית לצמצם את תמיכת ההסתדרות הציונית בהתיישבות השיתופית בהר.ככל הנראה בזכות התערבותם של רופין ואטינגר המשיכה הקרן הקיימת לתמוך באנשי קריית ענבים שלא איבדו תקווה.

הם החלו לתכנן את ענפי המשק. הוחלט על גידול ירקות, הקמת לול, רפת, מכוורת. הכשירו שטחי פלחה, כרמים ועצי פרי. הייתה זו מן תחנה ניסיונית להתיישבות בהר.

מנהיגי התנועה הציונית ראו בקיבוץ קריית ענבים משק חקלאי –ראשון באזור מיני רבים

אשר יספק לתושבי ירושלים תוצרת חקלאית מחד – וגם יהווה חוליה חשובה בשרשרת ישובים עבריים נוספים שיקומו סביב העיר.

התברר במהרה שיש ביקוש רב לחלב טרי ומוצריו. בשנים 1922-1923 נרכשו פרות וענף הרפת החל להניב הכנסות. ב-1927 בעקבות רכישת פרות מהולנד תפוקת קריית ענבים הייתה הגבוהה בארץ והתחולל מהפך כלכלי – מהפסד לרווח נקי. עד שנת 1924 התוצרת שווקה דרך "המשביר". בשנה זו התארגנו חברים יחד עם מוצא ועטרות והוחלט על הקמת קואופרטיב ליצרני חלב במחוז ירושלים בשם "המחלבה המשותפת של משקי העובדים."

ב-1925 הוקמו בירושלים-לראשונה בארץ מזנוני זיכיון ייחודיים למכירת חלב שתייה ותוצרת חקלאית בשם "תנובתנו" ובמהלך השנים 1926-1927 הצטרפו לתאגיד הארצי החדש והפכו

ל-"תנובה ירושלים".

בשנת 1940 הועלתה לראשונה הצעה להקמת בית מרגוע. פונו כמה בתים במשק, סידרו מטבח ושירותים ובמשך שני חודשי הקיץ התארחו בקרית ענבים כ-300 אורחים. הענף החדש זכה להערכה רבה.

הוקמו גם בתי מלאכה תחילה רק לצורכי המשק אך עם תוספת מיכון וכח אדם מקצועי החלו לייצר גם למכירה. כמו כן הוקמו ענפי שרות נוספים; מכבסה, מתפרה, סנדלרייה.

תפקידה של קריית ענבים במלחמת השחרור הוא פרק חשוב בתולדות המדינה. מיקומה הגיאוגרפי הנחבא בין ההרים ועם זאת בקרבת העיר על אם הדרך לירושלים אפשר ללוחמי הפלמח להשתמש בה כבסיס אמונים מרכזי וכנקודת מוצא לקרבות שהתרחשו באזור.

לרבים מהם היא גם מקום מנוחתם האחרון.