baaretz

אנחנו עוברים לאוהל משפחה

כאשר באנו הנה היינו שלוש משפחות. משפחה אחת הייתה מפרילוקי ושתיים מהקבוצה שלנו מקמיניץ. גרנו באוהלים ליד הכביש הראשי. אמרתי לחברים: "אנחנו משפחה, תנו לנו אוהל!" אמרו לי: "אין דבר כזה! אתה תישן עם הבחורים והיא עם הבחורות. אנחנו לא נותנים אוהל למשפחה."כאשר בנו את הצריפים הראשונים כבר במשק, היה צורך לשמור עליהם כי הקבוצה עדיין גרה באוהלים ליד הכביש. אמרתי: "אני מסכים להיות השומר. תנו לי אוהל ואני עם אשתי נגור פה, על יד הצריפים". אז הסכימו וקבלנו אוהל. זה לקח חצי שנה עד שכולם עברו לגור בצריפים. כיוון שהיה לנו גם ילד קיבלנו חדר בצריף.

יוסי בן-אברהם

הגשמת החלום הציוני

החברים מקבלים הנחיות מדויקות

לרכוש קרקעות

מצויידים בסכום כסף והמלצות

אל מאיר דיזנגוף

מהאגרונום זוסמן

לאחר תלאות הדרך מגיעים אל המקום

מפרסמים מודעה בעיתון "הפועל הצעיר" להרגיע את הנשארים

1920 בניית הצריפים הראשונים

ליד מחנה האוהלים

צילומים י.קנטור 1920

וזאת המלאכה שחיכתה לחלוצים שהתאמנו

במרחבי אודסה

החברים עובדים ביישוב

קבוצת דילב א עם אורחים מהועד הציוני

1920

יוסף ויץ, ד"ר בורוכוב -ברכיהו, האגרונום א.אטינגר

אנחנו בונים קבוצה שיתופית

בתחילה גרנו ליד הכביש העולה לירושלים, אבל בלילה עברו שיירות גמלים שגרמו לנו אי נוחות. החלטנו לעבור יותר פנימה. היה צורך לסלול כביש. הבחורות פיצחו בפטישים את האבנים לחצץ והבחורים סללו את הדרך. עברנו להתיישב כקילומטר רחוק מהכביש. הקמנו בנין אבן ראשון שהיה מיועד לפרות ולעופות כדי שיניבו חלב וביצים. אנחנו גרנו באוהלים. הגשם חדר לאוהל והרטיב את המיטות. סבלנו מקור, אך מי אנו כי נלין? הרי קבלנו חינוך חלוצי ואיזה טעם יש לחלוציות בלי סבל

יוסי בן-אברהם

עלייתי לארץ ישראל - קשיי ההתיישבות בהר – עבודה קשה ומפרכת

כשהגענו מיפו לדילב – היא קריית ענבים, רצה הגורל וקרייתנו ניצבה על אם הדרך בואך ירושלים. במשך שנים הייתה הקבוצה בודדה ומבודדת, מוקפת כפרים חלקם עוינים כשסביבה הרים שוממים וקרחים מכוסים סלעים, אבנים ואדמת טרשים. קשה הייתה דרכנו התחלנו מבראשית- לא מעט אכזבות נחלנו. וועדות באו וועדות הלכו ולא אחת מהן חרצה את גזר דינה של ההתיישבות בהר. ואף על פי כן נצמדנו להרים אלה ולא נטשנו אותם. הפרחנו את השממה והקמנו פינת חמד חבויה בין ההרים שמסביב. עבדתי בסיקול ובהכשרת קרקע במטרה לנטוע מטעי גפנים ועצתי פרי. עבדתי בייעור ונטיעת עצי אורן על ההרים החשופים, סחבתי סלים מלאי אבנים בשמש היוקדת של הקיץ ובגשם ובקור העז של החורף. העבודה החקלאית הייתה קשה עבורי. מים זורמים בברז לא היו שאבנו מים לשתיה ורחצה מבאר קטנה מרוחקת מהקריה. סחבנו את המים בחביות על גבי עגלה רתומה לפרידות. בימים ההם חבר שלא עבד נחשב לפרזיט. לא רציתי להיות פרזיטית, לכן המשכתי לעבוד בעבודה המפרכת ושתקתי. תנאי המחיה היו קשים. גרנו באוהלים, הגשם דלף והרטיב אותנו ואת רכושנו הדל. כאבו לי פרקי הידיים והרגלים, קבלתי דלקת פרקים חזקה. ממחלה זו סבלתי עד סוף ימי. כשעברנו לגור בצריפים הכניסו לחדר מגורנו פרימוס – אדם נוסף שגר אתנו באותו החדר. לא היה נוח, לזוג הצעיר שזה עתה נישא

אתיה בן-אברהם

הקליקו על הדפים לקריאה בהם

הקליקו על התמונות להגדלה

לא כולם החזיקו מעמד בתנאים הקשים

קראו את כתבי יהודה לביטוב

כאן